למה אני תמיד יוצאת אשמה? מנקודת מבט יהודית ורגשית

התחושה התמידית של אשמה היא מעמסה רגשית כבדה מנשוא, המלווה רבים בחיי היומיום שלהם. בין אם בתוך מערכות יחסים זוגיות, מסגרות משפחתיות או מעגלים חברתיים רחבים יותר, ישנם אנשים שמוצאות את עצמן שוב ושוב לוקחות על עצמן את מלוא האחריות והאשמה, גם כאשר המציאות רחוקה מכך. דינמיקה זו עלולה לשחוק את הערך העצמי, לייצר חרדה כרונית ולטפח תחושת בדידות עמוקה.

בשידור מבית 'הידברות' במסגרת תוכנית 'משיבת נפש', בהשתתפות הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן, נבחנת תופעה זו לעומק דרך משקפיים רגשיות ורוחניות. הדיאלוג שופך אור על האופן שבו דפוסי התנהגות ותקשורת מושרשים שומרים על מעגל האשמה. לעיתים קרובות, אנשים בעלי רגישות גבוהה קולטים את האקלים הרגשי סביבם, מפנימים מתחים וממהרים לקחת על עצמם את האשמה כמנגנון הגנה או כהרגל שנרכש לאורך שנים.

מנקודת מבט תורנית, האתגר של תחושת אשמה תמידית נוגע במושגי יסוד באמונה, התפתחות אישית וטיהור הרגש. המקורות מלמדים על חשיבותה של חשבון נפש אמיתי, אך בו זמנית מזהירים מפני האשמה עצמית הרסנית המשתקת את הנפש. תנועת תשובה אמיתית דורשת הבחנה דקה בין הכרה בטעויות אמיתיות לבין כניסה למלכודת של בושה רעילה. הדוברות מנתחות כיצד הבضלות רגשית דורשת הפרדה בין לקיחת אחריות בונה לבין נשיאת משא נפשי כבד שאינו שייך לאדם.

הבנת השורשים העמוקים מעלה כי ציפיות חברתיות ומערכתיות מטילות לעיתים קרובות עול לא שוויוני על נשים ועל אישישויות רגישות. כאשר מתגלעים עימותים, הדרך הקלה עבור הסביבה היא להצביע אבן מאשימה, ואילו הצד המבקש לשמור על שלום הבית סופג את המכה. ההכרה במציאות זו היא הצעד הראשון לשחרור. ברגע שאדם מבין שהאשמות חיצוניות אינן בהכרח משקפות את האמת הפנימית, הוא יכול להתחיל לבנות מחדש את ריבונותו הרגשית.

ההדרכה המעשית המוענקת בשיעור מתרכזת בחיזוק האמונה והערך העצמי הפנימי. האמונה, המהווה עוגן יציב מול סערות החיים, מזכירה לאדם היכן מונח ערכו האמיתי. כאשר אדם תולה את ערכו בקשר העמוק עם הבורא ולא במצבי הרוח המשתנים של הסביבה, העוקץ של האשמה הלא מוצדקת מתחיל להתפוגג. בנוסף, פיתוח חמלה עצמית מאפשר לאדם להתבונן על עצמו באותה מידה של רחמים והגינות שהוא מעניק לסובביו.

לסיכום, היחלצות ממעגל האשמה התמידית היא מסע טרנספורמטיבי התובע מודעות רגשית לצד עיגון רוחני. באמצעות התובנות שעלו מפי הרבניות אלחנתי וכהן, הצופות מוזמנות לבחון את דפוסי היחסים שלהן באומץ וברגישות. על ידי טיפוח חוסן נפשי, הגדרת גבולות בריאים ועגינה באמונה, ניתן להמיר את הביקורת העצמית בשלום פנימי ובכבוד הדדי.