המהפכה התעשייתית ומרקסיזם: הרב זאב סולטנוביץ'

המאה ה-19 מהווה אחת תקופות המהפך הדרמטיות ביותר בתולדות האנושות, עת החברה האגררית פינתה את מקומה למרכזים תעשייתיים מתועשים. בשיעור מעמיק זה, הרב זאב סולטנוביץ' דן בתמורות הכלכליות והחברתיות העמוקות של התקופה, ומתמקד בתנאים שהיוו קרקע פורייה לצמיחת הסוציאליזם. עם נהירת ההמונים מן הכפרים אל ערי התעשייה המתפתחות, נחשפו הפועלים למציאות קשה מנשוא. שעות עבודה ארוכות, עבודת ילדים אינטנסיבית, צפיפות נוראית ומחלות הפכו למנת חלקם היומית. היעדר מוחלט של זכויות עובדים והגנות חברתיות הותיר את ההמונים חשופים לדורסנותו של הקפיטליזם המוקדם שקדש את הרווח על פני האדם.

לצד סבל ההמונים, תקופה זו ראתה את צמיחתה של אריסטוקרטיית ממון חדשה ומערכות בנקאיות חזקות, שקיבלו דחיפה מטכנולוגיות כדוגמת מנוע הקיטור ומדע מתקדם. פערים חברתיים עצומים אלו היוו את הרקע לגיבוש תורתו של קארל מרקס. מרקס ניתח את מבנה הרווח הקפיטליסטי וטען כי ההון צומח אך ורק דרך ניצול שיטתי של כוח העבודה. תחת מתן צדקה גרידא, הוא קרא לשינוי מבני דרך מאבק מעמדי, שביתות והשתלטות על מוקדי הכוח, מתוך חזון אחרית הימים של חברה קומוניזם שוויונית.

עם זאת, הרב סולטנוביץ' מצביע על החולשות המרכזיות בהגותו של מרקס, ובראשן ההתעלמות ממורכבות הנפש האנושית, מהיצרים האישיים ומהממדים הרוחניים. מרקס ראה בתרבות, באמנות ובדת אך ורק מבני-על כלכליים, והתעלם מהכוחות הפנימיים המניעים את היחיד. השיעור מסתיים בחיבור אל האידיאלים הליברליים של חופש, שוויון ואחווה, המשותפים הן ללאומיות והן לסוציאליזם, ומבקשים להציע מענה רוחני וחברתי בעולם המודרני.