הבמאי כריסטיאן מונגיו דן בסרטו החדש פיורד

סרטו השישי של כריסטיאן מונגיו, פיורד, מכניס את הצופים ישירות לעלילה מעוררת מחשבה המרכזת משפחה אחת במבחן. הסרט עוקב אחר האם, המגולמת על ידי רנאטה ריינסבה, והאב, המגולם על ידי סבסטיאן סטן הקרח והמשקפונים, יחד עם ילדיהם הרבים. לאחר שעברו לאחרונה מרומניה לכפר קטני הטמון בפיורדים של נורווגיה הכפרית, משפחה זו מקיימת אורח חיים דתי גלוי ופרוזליטי. הם מחזיקים בערכים מסורתיים ומאמינים בתוקף בתוצאות עונשיות על מעשים, בניגוד מוחלט לנורמות ההורות המודרניות והרכות.

אולם, נורווגיה של שנת 2026 המוצגת בסרט חשדנית להפליא כלפי המאמינים, וחושפת נוף תרבותי שבו הסובלנות הלאומית המפורסמת שמורה אך ורק לחילונים. הסיפור מתחיל בשקט ונבנה במתח עדין בעוד המשפחה משתלבת בבתי הספר, במקומות העבודה ובמקומות הפולחן המקומיים. משפחה נורווגית מקומית משמשת כקונטרסט נרטיבי, ומעלה שאלות עמוקות יותר על הגבולות המטושטשים בין משמעת לעונש. מונגיו נמנע במכוון מלהציע תשובות קלות או טוהר אובייקטיבי, ומזמין במקום זאת את הקהל להתמודד עם מורכבויות מוסריות סבוכות.

בראיונות שונים, מונגיו דן בנושאים המרכזיים של הסרט וקישר אותם לדינמיקה חברתית מהעולם האמיתי. בהתייחסו להערות שהשמיע בפסטיבל קאן בנוגע לשאלה האם חברות מזהות מיעוטים טובים ומיעוטים רעים, הדגיש מונגיו את חשיבות הענקת סובלנות גם לקבוצות שאת ערכי חייהן אנו עשויים שלא לחלוק. הוא טען שליברליזם אמיתי ופרוגרסיביות מחייבים קבלת האחר המחזיק באמונות שונות, כל עוד הן אינן חוצות את הגבול לאלימות או נזק.

בהשוואה לאי-רציונליות יומיומית שהחברה סובלת בקלות, כמו רפואה אלטרנטיבית או הורוסקופים, תהה מונגיו מדוע מיעוטים דתיים סופגים גינוי חריף יותר. הוא הזהיר מפני הסכנות שבכפיית דעות בכוח או קביעת חומרת חוקים נוקשים כדי לשנות את מחשבתם של אנשים, וציין כי גישות כוחניות כאלה רק תורמות לרדיקליזציה של אוכלוסיות. במקום זאת, הוא דוגל בתהליך הדרגתי של דיאלוג והבנה הדדית.

מונגיו חשף גם שתהליך היצירה שלו מעוגן עמוקות בצריכת המדיה היומית שלו. לאחר שהחל את דרכו המקצועית בעיתונות, הוא מקפיד לאסוף ולארכב כתבות חדשותיות על משפחות מהגרות בארצות הניורדיות לתיקיות נושאיות. לעיתים קרובות נדרשות שנים של מחשבה מדוקדקת טרם הפיכתם של דיווחי חדשות התחלתיים ומרשימים אלו לפרויקטים קולנועיים מלאים.

בסופו של דבר, פיורד עומד כעדות ליכולתו הייחודית של מונגיו לשמש כמנחה קולנועי ולא כמטיף מוסר. על ידי סירובו לנקוט עמדה מוחלטת, הוא מאתגר את הצופים לבחון את דעותיהם הקדומות על סובלנות, תרבות ועל זכותו הבסיסית של אדם לחשוב בעצמו בחברה גלובלית המשתנה במהירות.