💬 שו"ת דולב

שלום וברכה לכל תושבי היישוב היקרים, הזמן שאנו נמצאים בו הוא זמן מיוחד לעם ישראל. זמן שדורש מאיתנו גדלות ולפעול במידת היכולת שלנו למען עמנו ולמען חיילנו. אני רואה את היכולת של רובנו בשלושה חלקים עיקרים וכדברי המשנה באבות, על שלושה דברים העולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. המשנה פותחת בתורה ואז עוברת לעבודה שהיא עבודה שבלב זוהי תפילה ולאחר מכן גמילות חסדים. אנו משתדלים בתפילות ומוסיפים תפילות ותחנונים מעבר לרגיל, וגם משתדלים שהתפילות עצמם יהיו יותר מהלב ובכוונה. ב"ה מרבים מאוד בחסד ביישוב, בתוך היישוב וגם החוצה וזה דבר נפלא מאוד. כמאמינים בקב"ה ובכוחה של תורה, אני חושב שאנו צריכים גם להוסיף משהו בתורה בימים הללו, לאחר השיעורים שהיו בשלושת השבועות הראשונים. תחילה חשבתי להעביר שאלון על לימוד תורה, לבסוף החלטתי שבע"ה נעשה סיום של ש"ס משנה כשם שעשינו בסוכות שנה שעברה. אז תוך שבוע סיימנו ש"ס משנה. עכשיו יש לנו כשלושה וחצי שבועות עד לחנוכה. משנה היא אותיות נשמה, ומתאימה במיוחד לעילוי נשמת כל הנשמות היקרות שנלקחו מעמנו. בנוסף לכך, כוח הלימוד גדול מאוד, ואין ספק שמה שנלמד יוסיף ברכה ושמירה בע"ה לחיילנו היקרים. יש עוד סיבה טובה ללימוד המשנה בזמן זה, כיוון שחנוכה הוא חג של תורה שבעל פה, אין יותר טוב מהעיסוק במשנה שהיא תורה שבעל פה ולעשות סיום יישובי בחנוכה. כמו"כ נקדיש את הלימוד לכבוד נשות חיילנו הגיבורות העומדות בגבורה בבית ומחזיקים את העורף בהתמדה בסבלנות ובמאמץ גדול, וכן לכבוד ההורים היקרים הדואגים לילדיהם ומסייעים בעדם בעת הזו. פרטים מדויקים על מועד הסיום ותוכנו יגיעו בע"ה בהמשך, מצ"ב הקישור להרשמה. כולם מוזמנים לזכות ולהשתתף בלימוד, וביחד נזכה בע"ה לסיים את הש"ס ונתבשר בשורות טובות ונראה ניסים ונפלאות כבימים ההם בזמן הזה. בהערכה ואהבה, יעקב ידידיה קישור לקובץ השתבצות לסיום ש"ס משנה בדולב תשפ"ד https://docs.google.com/spreadsheets/d/11ejWN-MhuiZrxJSFAP9KGE4LRegTp-mGSrLLc0cAyPA/edit#gid=0

שלום וברכה. בשאלתך יש שני דברים שחשוב לברר. ראשית החובה והמעלה בתפילה בבית הכנסת – הגמ' בברכות בדף ח. אומרת לא יתפלל אלא בבית הכנסת עם הציבור. נחלקו הראשונים כיצד לבאר, הטור הסביר שעיקר העניין הוא התפילה עם הציבור ואם אדם מתפלל עם הציבור אין הבדל אם הוא מתפלל בבית כנסת או במקום אחר. אמנם ר' יונה (ד. מדפי הרי"ף) פסק שאפילו אם אין אדם מתפלל עם הציבור יש לו להתפלל בבית הכנסת מפני שהוא קבוע ומיוחד לתפילת ציבור. נמצא שיש מעלה גדולה בתפילה בבית כנסת דווקא וכך גם נפסק בשו"ע סימן צ סעיף ט, ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור. ולכן יש להעדיף תפילה בבית הכנסת. שנית דין האיסור להתפלל בשדה – בגמ' בברכות לד: אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא. תוס' שם בטעם השני, הסבירו שהחיסרון בתפילה בשדה היא ההפרעה של הרעש וההולכי דרכים. וכך פסק השו"ע בסימן צ בסעיף ה שלא יתפלל אדם במקום פרוץ כמו שדה. מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר. לכן צריך להעדיף להתפלל בתוך מבנה ולא במקום פתוח. אמנם עיקר התפילה תלויה בכוונה ואם המצב מאתגר כך שפוגם ביכולת הכוונה הרי שיש להעדיף את התפילה בציבור במקום שבו אפשר להתפלל בכוונה על פני תפילה במקום שאי אפשר להתפלל בכוונה למרות שיש בה מעלות רבות. על מרכזיות הכוונה בתפילה ניתן ללמוד מפסיקת השו"ע בסימן קא סעיף א, המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון בכולם לפחות יכוון באבות אם לא כיוון באבות אף על פי שכיוון בכל השאר יחזור ויתפלל. רמ"א מגיה, שהיום לא חוזרים כיוון שקורב הוא שגם שיחזור ויתפלל עוד פעם לא יכוון. ומכאן רואים עד כמה גדולה חשיבות הכוונה בתפילה. לסיכום – הטוב ביותר להתפלל בבית הכנסת, ולכן אם יש לימוד עם הילדים בבית הכנסת קודם נכון לנסות לקיים את תפילת המנחה בבית כנסת. אם זה בלתי אפשרי, יש להעדיף להתפלל במבנה אחר שבו יש מזגן. אם אין גם מבנה אחר שבו יש מזגן שאפשר להתפלל בו, ניתן להתפלל בחוץ, וידאגו להתפלל במקום שקט עם תנאים נאותים לתפילה. ה' ישמע לתפילותיכם. בשולי הדברים אומר שבזכות השאלה, הדברים עברו עליה, ונקווה שהשאלה תהיה בבחינת דרוש וקבל שכר. יד אחים לכם שלוחה הנוער החביב.

שלום וברכה. שאלה טובה. אני חושב שכיוון שלא ניתן לפרט את כל העבירות נגעו בשורשי הדברים. השורש של גאוה הוא גזל. לקחת ולנחס לעצמך ערך למרות שזו מתנת שמים. לכן גם בסידורים הספרדים של הסליחות זה מופיע אחרי גזלנו וכפירוט של גזלנו. בהחלט יתכן שיש סיבות נוספות.

שלום וברכה מי שיש לו שני שמות, אמרו האחרונים שיאמר שני פסוקים, אחד שמתחיל ומסתיים בשמו הראשון ואחד שמתחיל ומסתיים בשמו השני.

איני מכיר בכך מקור מפורש, אך נראה שנכון לפתוח גם את הסורגים ולהפסיק את המחיצות שמפרידות בין ישראל לאביהם שבשמים. הערה קטנה בקשר לפתיחת הארון, כיוון שכבר שאלו על כך שאלה, אני מנצל את ההזדמנות ללמד דבר שאני רואה שאינו ידוע. בגמרא בזבחים דף סב: נאמר כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא על דרך ימין, ומכאן למדו פוסקים רבים שיש לפתוח את הפרוכת משמאל לימין, כך שהפרוכת נפתחת לכיוון ימין.

שבוע טוב ומבורך וגמר חתימה טובה, ראשית רק הערה קטנה בקשר לפתיחת הארון, כיוון שכבר שאלו על כך שאלה, אני מנצל את ההזדמנות ללמד דבר שאני רואה שאינו ידוע. בגמרא בזבחים דף סב: נאמר כל פניות שאתה פונה לא יהיו אלא על דרך ימין, ומכאן למדו פוסקים רבים שיש לפתוח את הפרוכת משמאל לימין, כך שהפרוכת נפתחת לכיוון ימין.

בגמרא ביומא נג: נאמר "אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום". וכך פסק השו"ע בסימן קכג סעיף א, כורע ופוסע שלש פסיעות לאחריו בכריעה אחת. לגבי השאלה עם איזה רגל להתחיל לפסוע. נחלקו בדבר הראשונים. בהגהות מיימוניות [פ"ה מהלכות תפילה אות ס] פסק שיפסע עם רגל שמאל תחילה, והביא לכך ראיה ממדרש שוחר טוב [על תהילים פרק לב פסוק ה] המדבר על כך שבכל איבר של האדם הוא יכול לקיים מצווה, והמדרש אומר שרגל ימין עושים בה מצוות חליצה ורגל שמאל קודם לשלש פסיעות, ואם כן, יש לפסוע תחילה עם שמאל. אמנם המהר"י אבוהב, כתב שם האורחות חיים שיתחיל ברגל ימין, כשם שאמרו חז"ל ביומא נח: כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין, וגם נאמר במנחות לד. כשאדם עוקר רגלו, שיעקור קודם את רגל ימין. הב"י [קלג, ג] לאחר שהביא את המח' הכריע לעקור קודם את רגל שמאל וכך גם פסק בשו"ע. לכן למעשה יש לעקור קודם את רגל שמאל ולאחר מכן את רגל ימין. לגבי קדושה איני מכיר התייחסות, ונראה ששם נכון לנהוג כמהר"י אבוהב שכל פניות לא יהיו אלא ברגל ימין

שלום וברכה. דין ברכת הגומל מבואר בברכות נד: - אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים. נחלקו הראשונים בהגדרת הולכי מדברות. הרא"ש שם הבין שהכוונה דווקא למי שנמצא במצב של סכנה בהליכתו בדרך. אמנם הרמב"ם כתב הולכי דרכים ולאו דווקא הולכי מדברות ולכן נראה לדעתו שכל הליכה בדרך היא בחזקת סכנה וכשם שנאמר בירושלמי. השו"ע הביא שמנהג אשכנז שלא לברך הגומל אלא כשהולכים בדרך שיש בה סכנה אך לא בדרך שהולכים מעיר לעיר. ולאחר מכן הביא את מנהג ספרד הנוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. וסייג שבפחות מפרסה – מבחינתנו זהו שיעור זמן של נסיעה של 72 דקות אינו מברך וסיים שאם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר אפילו בפחות מ72 דקות של נסיעה מברך. למעשה נחלקו פוסקי זמננו כיצד יש לנהוג בדבר זה. לשיטת רמ"א מוסכם שרק אם הדרך בחזקת סכנה יש לברך, והפוסקים כרמ"א לא נהגו לברך על נסיעה בדרך, ולכן לבני אשכנז אין לברך הגומל. לשיטת השו"ע ומנהג ספרד כן לברך על נסיעה בדרכים. וכך פסק הרב עובדיה וכך פסק הרב מרדכי אליהו. אמנם האור לציון חלק ב פרק יד תשובה מב, פסק שאין מברכים על הנוסע מעיר לעיר, אך גם לדעתו אם נוסעים לחברון או לבקעה יש לברך כיוון שהווי מקום סכנה. לכן לענ"ד כיוון שאנו גרים במקום שאנו מייחלים ומקווים בע"ה שלא תארע בו סכנה, אך מוגדר כמסוכן לכמה עניינים לכן יש לפוסקים כמנהגי ספרד לברך על נסיעה של 72 דקות. כיצד מגדירים מי שנוסע קבוע. בפשטות מי שנוסע קבוע הכוונה מי שנוסע כל יום. אמנם יש לציין למח' בין הפוסקים במי שנוסע כל יום, האם יברך בכל יום או שיברך פעם בשבוע. ויש גם מי שאומר שיברך פעם בחודש אך זו דעה פחות נפוצה. דעת הרב עובדיה וכן דעת הרב דב ליאור בשו"ת דבר חברון או"ח סימן קצח, שיש לברך פעם בשבוע ומכיוון שבשבת אסור לנסוע לכן זה סיום מחזור הנסיעות ויברך בשבת על כל השבוע שעבר. בשולי הדברים אעיר שהדברים קשורים לשאלת ברכת הגומל וברכות באופן כללי. האם ברכה צריכה להיות על דבר ייחודי ויוצא דופן, סכנה חריגה חלילה שאדם ניצל ממנה וכדו' או שברכה היא גם על משהו יותר שיגרתי שיש בו רמת סיכון אפילו קלה . כשם שמברכים על הקימה בבוקר על פתיחת העיניים ועל כל דבר ודבר הוא הדין שמברכים על נסיעה שעוברת בשלום שאיננה דבר מובן מאליו. לסיכום – ההודאה לקב"ה היא דבר משמעותי ויקר ויש להביא לידי ביטוי את הרגש היקר הזה בברכת הגומל. לפוסקים האשכנזים לא יברכו הגומל על נסיעה שאינה נסיעה מסוכנת, וראוי שיכוונו לצאת ידי חובה כשאחרים מברכים. לספרדים – יברכו על נסיעה של מעל 72 דקות פעם בשבוע, ואחד יברך ויכוון להוציא את כולם בשביל לא להטריח את הציבור. מי שרוצה לברך כל יום ולהודות לקב"ה על כל נסיעה ונסיעה רשאי. רמת הגדרת הקביעות היא נסיעה בכל יום.

יעקב ידידיה לוי: שלום וברכה . השו"ע בסימן ריט סעיף ג הביא בשם הארחות חיים שהמנהג לברך אחר קריאת התורה. הטעם לכך כיוון שצריך לברך הגומל בעשרה ובשעת קריאת התורה יש עשרה. בקהילות אשכנז נהגו לעלות את מי שצריך לברך לתורה, אך אין זו חובה. בקהילות ספרד, פעמים רבות מברך אדם הגומל ללא עליה לתורה. לסיכום - נוהגים לסמוך את ברכת הגומל לעליה לתורה בשביל שיהיה עשרה, אמנם אין חובה לעלות לתורה לשם כך. לכן במקום שבו נראה לגבאים להעדיף להעלות מישהו אחר, אין הם צריכים להעלות את מי שצריך לברך הגומל, והוא יכול לברך בין העלויות.

שלום וברכה. הבית יוסף אורח חיים סימן נה אות יד ד"ה "תנן תו" הביא את דברי הארחות חיים - כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל: משמע שגם אם מישהו נמצא ברשות אחרת יש ביניהם חלון שמפריד אך הוא מראה את פניו הוא מצטרף לעשרה. וכך פסק השו"ע. המשנה ברורה סימן נה ס"ק נב התייחס בדיוק לשאלתך וכך לשונו. דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם[נא] כיון דמראה להם פניו דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה המ"ב מכריע שאם הוא עומד בעזרת נשים למרות שיש מחיצה שמפסיקה והופכת את עזרת הגברים ועזרת הנשים להיות שתי רשויות, עם זאת אם מראה פניו הוא מצטרף עמהם לעזרה. לסיכום – בהחלט מן הראוי שכולם יתפללו באותו מקום ולא יהיה עשירי בעזרת הנשים, אך במקום צורך ובאופן שהעשירי לא יכול להיכנס לעזרת הגברים, הרי שהוא מצטרף מעזרת הנשים.

שלום וברכה לגבי השאלה כיצד בוחנים זמן נסיעה, יש בכך מח' בין הפוסקים. השיעור שמופיע בפוסקים הוא פרסה שזה 4 מילים, כל מיל 18 דקות, סה"כ 72 דקות. השאלה האם מודדים לפי משך זמן או שמודדים לפי אורך הדרך. נחלקו בדבר הפוסקים, מי שרוצה יכול לראות אריכות בשו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סימן יג, יש מי שאומר שהולכים לפי הדרך, ולפי זה אף אם באוטובוס הזמן שלוקח המרחק הנ"ל הוא קצר מ72 דקות יש לברך, ויש מי סובר שהכל תלוי במשך הזמן ולא במרחק. מכיוון שספק ברכות להקל הרי שהולכים לפי משך הזמן של הנסיעה ולכן אם משך הזמן הוא יותר מ72 דקות אף אם הדבר היה עקב פקקים יש לברך. יש לציין שמחשבים לעניין הנסיעה של 72 דקות הן את ההלוך והן את החזור, ולכן הדרך לירושלים גם כשאין פקקים עוברת את ה36 דקות לכל צד ויש לברך. יש גם לציין שלעיתים בפקקים הסכנה לתאונה לא פחות גדולה. לסיכום - יש מח' כיצד להעריך את שיעור פרסה האם לפי מרחק או לפי משך זמן, והעיקר להלכה להעריך לפי משך זמן הנסיעה בפועל

שלום וברכה. יגידו לפני חצות. הזמן הנכון לאמירת קריאת שמע הוא לפני חצות. מי ששכח יגיד גם אחר כך לכל אורך הלילה

שלום וברכה. לגבי עליית מחלל שבת בפרהסיא לתורה. חז"ל התייחסו בחומרה רבה למחלל שבת בפרהסיא עד כדי כך שהרמב"ם אמר שהמחלל שבת בפרהסיא דינו כגוי... לכתחילה אם הדבר לא יבלוט ומי שמחלל שבת בפרהסיא לא יפגע מכך, נכון שלא להעלותו לתורה. וכך פסקו כל הפוסקים [אור לציון חלק ב פרק ט, חכם צבי שו"ת סימן לח. חזון עובדיה חלק ב הלכות קריאת התורה עמ' רמ). אמנם אם תיווצר חלילה איבה והקפדה וכעס מכך שלא מעלים אותו לתורה, יעלו אותו כמוסיף, ולא כאחד מהקרואים הרגילים שעולים למניין שבעה. למרות דברים אלו, חשוב לציין שיש מקום לחלק בין אנשים ומצבים שונים. יש אנשים שהם בתהליך של תשובה והתקרבות, ואמנם אינם שומרים שבת אך יש אהבת ה' ואמונה בה' בלבם, אנשים אלו, יתכן והעלייה לתורה תחזק ותקרב אותם יותר, ולכן יש יותר מקום להעלותם לתורה במיוחד אם מדובר במוסיף. אנשים שבאמת חלילה כופרים יש יותר להשתדל שלא להעלותם ואם אין אפשרות אחרת יעלו אותם לתורה כמוסיפים. שיקול הדעת הזה נתון לעיני הפוסק בכל מקרה לגופו. אם אדם שומר שבת אך עושה עבירות אחרות, יש יותר מקום להקל ולהעלותו לתורה. ויה"ר שנזכה כולנו עם כל ישראל לשוב בתשובה שלמה. אין חילוק בעלייה לתורה בין שני וחמישי לשבת. לסיכום – יש להשתדל להימנע מלהעלות מחלל שבת בפרהסיא לתורה. במקום שהדבר יוביל לכעס מחלוקת ואיבה ניתן להעלותו כמוסיף, שלא ממנין שבעה העולים.