בגלל ישראל? מחריף הקרע בין טורקיה לאזרבייג'ן

השותפות האסטרטגית בין טורקיה לאזרבייג'ן, שזכתה לאורך שנים לכינוי 'אומה אחת, שתי מדינות', ניצבת בפני מבחן מורכב. לאחרונה ניכרת התקררות משמעותית ביחסים, כאשר אירועים דיפלומטיים וביקורת פומבית מאיימים על הברית ההיסטורית. האירוע הבולט ביותר היה היעדרותו של נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, מפסגה אזורית שנערכה בטורקיה, מהלך שפורש על ידי פרשנים כסימון דיפלומטי ברור של חוסר שביעות רצון.

שורשי המתיחות נעוצים במספר מוקדים. ראשית, בטורקיה נמתחה ביקורת חריפה על החלטת ממשלת אזרבייג'ן לאסור על עטיית חיג'אב בבתי הספר. בבאקו ראו בכך התערבות בוטה בענייניה הפנימיים של המדינה. שנית, הקשרים האסטרטגיים והחמים בין אזרבייג'ן לישראל מהווים נקודת חיכוך נוספת. בעוד טורקיה נוקטת בקו תקיף נגד ישראל, המשך שיתוף הפעולה הביטחוני והמדיני של באקו עם ירושלים מעורר אי-נוחות באנקרה.

בניסיון למנוע את הידרדרות היחסים, נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן פעל במישורים שונים. הוא שוחח אישית עם אלייב והזמין אותו לפסגה, ואף דווח כי פיטר עוזר בכיר בלשכתו שנתפס בבאקו כדמות עוינת לאזרבייג'ן. צעדים אלו נועדו להוכיח כי טורקיה מחויבת לברית, אך העובדה שאלייב שלח את שר החוץ שלו במקומו מעידה כי המשבר טרם נפתר.

עבור הציבור והממסד באזרבייג'ן, המצב הנוכחי כואב במיוחד. פרשנים מקומיים מציינים כי הקמפיינים התקשורתיים בטורקיה נגד אזרבייג'ן יצרו תחושת עלבון. החלטת באקו למנוע כניסת אזרחים טורקים לאחר מחאות מול נציגויותיה היא ביטוי מוחשי למשבר האמון. במהלך הפסגה, ארדואן ניסה לשדר מסר של אחדות ו'משפחה טורקית' מאוחדת, אך המציאות הדיפלומטית מורכבת בהרבה.

השאלה הגדולה היא האם מדובר במשבר חולף או בשינוי מגמה אסטרטגי. בעוד שתי המדינות מנסות לנווט בין האינטרסים הלאומיים שלהן לבין המחויבות ההדדית, ברור כי הקשר ה'אחווה' המפורסם עומד כעת תחת לחץ כבד. היכולת של המנהיגים לגשר על הפערים תכריע את עתיד היחסים באזור הקווקז והמזרח התיכון.