משקעי קרקעית הים חושפים את התקדמות יריעת הקרח באנטארקטיקה

מול חופי מזרח אנטארקטיקה, צוות חוקרים בינלאומי בראשות אוניברסיטת קיל ומכון אלפרד וגנר חשף מאפיין גאולוגי יוצא דופן. בעומק מפרץ וינסנס, המדענים חקרו גוף משקעי עצום המוטמע בקרקעית הים. מבנה זה, המכונה מבחינה מדעית מחדד אזור עגינה, הוא סימטרי ובצורת טריז, מגיע לגובה של כ-260 מטרים ומתפרש על פני מרחק של 65 קילומטרים. עם נפח עצום העולה על 580 קילומטרים מעובים, הוא מייצג את מחדד אזור העגינה המבודד הגדול ביותר שזוהה אי פעם על גבי מדף יבשת מוקף קרחונים.

הצטברות תת-ימית קולוסאלית זו משמחת כארכיון טבעי יוצא דופן, המשמר פרטים מדויקים מתוך ההיסטוריה הקרחונית המורכבת של מזרח אנטארקטיקה. מחדדי אזור עגינה נוצרים בדרך כלל בנקודה שבה יריעת קרח עוגנת מתחילה לצוף, והם משמשים כעוגנים פיזיים המשהים או מייצבים את נסיגת הקרחון. הגודל העצום של טריז ספציפי זה מעיד על כך שיריעת הקרח של מזרח אנטארקטיקה לא רק נסוגה בעבר בצורה עקבית, אלא אף חוותה תקופות של ייצוב ממושך ואפילו התקדמות נגדית משמעותית.

ניתוח השכבות וההרכב של משקעי קרקעית הים הללו מאפשר לחוקרים לשחזר תנאים סביבתיים קודמים ודינמיקה של קרח ברמת דיוק גבוהה. באמצעות חקר האופן שבו יריעת הקרח הגיבה לשינויים אקלימיים היסטוריים, מדענים יכולים לקבל פרספקטיבות טובות יותר על המנגנונים השולטים ביציבות הקרח הקוטבי. הבנת אירועי ייצוב קדומים אלו חיונית לשיפור מודלים נוכחיים של יריעות קרח, שמטרתם לחזות את עליית פני הים העתידית תחת תרחישי התחממות כדור הארץ. ממצאים אלו מדגישים את אופייה הדינמי של יריעת הקרח של מזרח אנטארקטיקה ומדגישים את החשיבות של ארכיונים גאולוגיים ימיים בפענוח עברו האקלימי של כדור הארץ.