מותר גם לחלום: מדוע ישראל זקוקה לדמיון פוליטי וחזון

בתקופות של לחצים יומיומיים ומשברים מתמשכים, אומות מוצאות לעיתים קרובות את עצמן שקועות במצבי הישרדות תגובתיים. הניהול השוטף מקבל עדיפות עליונה, ודוחק לשוליים את השאיפות ארוכות הטווח והרหนות החברתיות היצירתיות. עם זאת, התבוננות מעמיקה במציאות הנוכחית בישראל חושפת צמא עמוק למשהו מעבר לניהול משברים בלבד. קיים צורך דחוף לטפח דמיון פוליטי, המאפשר לאזרחים ולמנהיגים כאחד להביט מעבר למגבלות המיידיות ולתכנן עתיד רצוי.

חלומות חברתיים ואידיאלים פוליטיים שימשו היסטורית בסיס לשינויים משמעותיים. למרות שמבקרים נוטים לעיתים קרובות לבטל רעיונות חזוניים כלא מעשיים, ההיסטוריה מוכיחה שאידיאלים מופשטים מעצבים בסופו של דבר מדיניות ממשית. כאשר קהילות מפסיקות לדמיין מסלולים חלופיים, הן נכנעות בלי משים לקיפאון. פעולת הניסוח של חזון קולקטיבי משמשת כמצפן פנימי, המנווט את האומה דרך מחלוקות אידאולוגיות ואיומים חיצוניים.

בחינה רחבה יותר של חוסן לאומי מדגישה עד כמה המורל וההשראה חיוניים. חברה המתמקדת אך ורק בהישרדות ללא יעד ברור מסתכנת באיבוד תחושת הייעוד המשותפת שלה. הדמיון הפוליטי מגשר על הפער שבין קיום גרידא לבין התקדמות בעלת משמעות. הוא קורא תיגר על הסטטוס קוו ומזמין דיאלוג בונה סביב ערכים, צדק ורווחת הקהילה. גם אם יעדים שאפתניים אלו אינם מושגים בן לילה, עצם הדיון והליטוש שלהם שומרים על הדופק הדמוקרטי והתרבותי בחיים.

לסיכום, ההיתר לחלום אינו סימן לתמימות, אלא תנאי מוקדם והכרחי להתחדשות לאומית משמעותית. לישראל יש היסטוריה עשירה של הפיכת הבלתי אפשרי למציאות באמצעות נחישות ומחשבה נועזת. על ידי תחיית הדמיון הפוליטי והעזת להעלות על הדעת חברה טובה יותר, האומה יכולה להניח את היסודות לעתיד מגובש, מעורר השראה ועמיד יותר.