הגר״מ מאיה חושף את ההוראה ההיסטורית שקיבל מגדולי ישראל

השילוב בין עולם ההלכה והנהגת התורה לבין הזירה הפרלמנטרית החילונית היווה מאז ומתמיד סוגיה רגישה ועדינה בציבור החרדי בישראל. לאחרונה, סיפק זקן מועצת חכמי התורה של תנועת ש״ס, הגאון רבי משה מאיה, הצצה נדירה לדינמיקה הזו במהלך נאום שנשא בפני עשרות פעילים וראשי מוסדות בבני ברק לקראת הבחירות. הרב חזר בגעגוע ובכובד ראש לימי כהונתו הראשונים כחבר כנסת לפני כארבעה עשורים, וסיפר על ההתלבטויות הגדולות שהיו לו עם כניסתו למשכן הכנסת.

כאשר נדרש לראשונה לכהן כנציג ציבור בבית המחוקקים הישראלי, הרגיש הרב מאיה זר לחלוטין לסביבה החדשה. המעבר מהיכל הישיבה המוגן והעיסוק האינטנסיבי בתורה אל תוך מוקדי הכוח הפוליטיים היה חד וקיצוני. הרב תיאר את תחושתו בפשטות ובכנות, כמי שלא ידע כיצד לאכול את המציאות הזו, ביטוי הממחיש את הזרות המוחלטת שהרגיש כלפי כללי המשחק הפוליטיים והפרלמנטריים. היה ברור לו שצעד כזה מחייב קבלת דעת תורה מובהקת כדי שלא ליפול בפחים רוחניים או מעשיים.

לצורך כך, פנה הרב מאיה להדרכתם של ענקי הרוח של אותו דור, ובראשם הגאון רבי בן ציון אבא שאול והגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך זצ״ל. הוא ביקש לברר כיצד על אדם דתי לתפקד במסגרת שלטונית חילונית שאינה מחויבת לערכי ההלכה. התשובה שקיבל מחכם בן ציון אבא שאול הייתה מפתיעה למדי עבור אדם המכהן כחבר פרלמנט: במקום לעודד אותו להשתלב במרדף אחר כוח חקיקתי או יוזמות חוק בולטות, ניתנה לו הוראה מפורשת וממוקדת להימנע מהגשת שאילתות ומהעברת חוקים משל עצמו.

הוראה זו משקפת את התפיסה המסורתית של 'דעת תורה', לפיה השתתפות נציגים חרדים בכנסת נועדה בעיקרה לשמש כחומת מגן להצלת עולם התורה, שמירת הצביון היהודי והבטחת תקציבים למוסדות החינוך, ולא כדי לנסות לשנות את ערכי המדינה או ליזום מהפכות חברתיות בדרכים פרלמנטריות. הימנעות מיוזמות חקיקה עצמאיות נועדה למנוע חיכוכים מיותרים ולשמור על מסגרת פעילות צרה ומבוקרת, המותאמת אך ורק לצרכי ההישרדות וההגנה על הציבור החרדי.

עדות זו של הרב מאיה מקבלת משנה תוקף גם במציאות הפוליטית של ימינו, שבה המפלגות החרדיות ממשיכות לנווט בין השותפות הקואליציונית לבין שמירה קפדנית על בידול תרבותי ורוחני. סיפורו מעניק מבט מרתק על השורשים והיסודות שעליהם הושתתה הפוליטיקה החרדית לאורך עשרות שנים, תוך הדגשת החובה לציית להוראות גדולי הדור ולהימנע מהסחרחורת שעלולה להביא איתה השלטון והפרלמנטריזם.