למי אברהם ושרה היו מצביעים בבחירות? השיעור המרתק של הרב ג'ייקובסון

בעידן שבו הטכנולוגיה והבינה המלאכותית מתקדמות בקצבים מסחררים לצד עימותים פוליטיים וגלי אלימות, רבים בוחרים לאמץ עמדה של ניתוק. התחושה הרווחת בקרב שומרי תורה ומצווה רבים היא שהפוליטיקה והזירה הציבורית מטונפות, ולכן עדיף להישאר נקיים בצד. אולם, כאשר הבית בוער מסביב, האם יש לגיטימציה מוסרית לעמוד מנגד רק משום שהמים שבידינו אינם צלולים לחלוטין? זוהי השאלה המרכזית העומדת בבסיס שיעורו של המגיד הנודע הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון לרגל פרשת לך לך, שבו הוא דן בדרכם של אברהם ושרה ובמשמעותם לימינו.

לפני ארבעת אלפים שנה ניצב אברהם אבינו מול עולם שעלה בלהבות של אלימות ועיוות מוסרי. במקום להסתגר בעולמו הרוחני, הוא בחר לשאול את השאלה המפורסמת מתוך משל המדרש על הארמון הבוער: האם ייתכן שאין בעל הבית לארמון זה? הרב ג'ייקובסון מסביר כי התשובה שניתנה לאברהם איננה רק קביעה תיאולוגית, אלא קריאה לפעולה. הבורא מציץ מן החרכים ומבקש מן האדם להבין שהוא שותף מלא בניהול המציאות ובכיבוי השריפות המאיימות לכלות את החברה האנושית.

הדיון נוגע גם בסוגיות עכשוויות כמו ההסתמכות העיוורת על השמים כתירוץ להתחמקות מאחריות. לעיתים קרובות, הביטוי ״אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים״ מתפרש שלא כהלכה, והופך למעין מנגנון הגנה המצדיק פסיביות חברתית ופוליטית. הרב ג'ייקובסון מזכיר כי אמונה אמיתית מעולם לא הייתה בבחינת התנערות מן המציאות הקשה, אלא תביעה מוסרית לפעול. בימינו, כאשר הבינה המלאכותית מסוגלת לבצע עבורנו מטולות רבות, הייחודיות האנושית נבחנת דווקא ביכולת לבחור בטוב, ליטול אחריות ולהשפיע על גורל הכלל.

בסופו של דבר, השאלה כיצד אברהם ושרה היו נוהגים במציאות הפוליטית והחברתית המודרנית מחזירה אותנו אל השורשים של העם היהודי. מורשתם אינה מורשת של שתיקה, אלא של מנהיגות מוסרית שלא היססה לזעוק נגד עוולות. המסר המרכזי מיועד לכל אחד ואחת מאיתנו: הימנעות מהשתתפות ומלקיחת אחריות אינה מעידה על ניקיון כפיים, אלא על החמצת שליחותו של האדם בעולם.