ביקורת על "סילבר אקספרס": סרט הביכורים של מיקי טנקה

הייצוג של דמויות א-מיניות בקולנוע וטלוויזיה התרחב באיטיות, אך חקירות עלילתיות של ההיבטים החווייתיים של התנועה בחברה כאדם א-מיניים וא-רומנטיים נותרו נדירות. סרט הביכורים הרגיש של מיקי טנקה, "סילבר אקספרס", נכנס למרחב חיוני זה. כסרט אפיון דמויות עדין, היצירה צופה בתסכולים השקטים והיומיומיים של אישה א-מינית המנסה לנווט בעולם שלא רק שאינו מבין את נטייתה, אלא אף דורש את התאמתה לאורח חיים הנון-קונפורמיסטי. סרטה של טנקה שואל שאלה בסיסית: איזו שפה משותפת ניתן ליצור כדי להעביר את רוחב הנטייה הזו לאחרים, וכיצד ניתן לשכנע את החברה להפסיק לנסות לכפות התאמה?

העלילה מתרכזת בגיבורה צ'יירי, המנוהלת על ידי השחקנית החדשה יואי אוקამოטו בהופעה המגלמת בעדינות את חוסר הוודאות הפנימי של הדמויות. במהלך הסרט, צ'יירי מתמודדת שוב ושוב עם בני משפחה ומכרים בעלי כוונות טובות, המתעקשים שבן זוג רומנטי נכון ישנה בסופו של דבר את הא-רומנטיות והא-מיניות שלה. הם פועלים מתוך הנחה תרבותית עקבית לפיה היא פשוט החמיצה חוויה מרכזית בחיים. במקום להיקלע לוויכוחים הגנתיים, צ'יירי מתנתקת לעיתים קרובות מהשיחות הללו, ובוחרת להקשיב בקשב רב לצליל מרוחק שאחרים סביבה אינם מסוגלים לזהות: נהמת רכבת.

בהמשך הסרט, צ'יירי מסבירת את חיבתה הפרטית לרכבת, הידועה כ"סילבר אקספרס" המופיעה בכותרת. היא מדמיינת אותה ככלי תחבורה הנוסע בהתמדה לעבר יעד סופי שבו מתגוררים "אריות כספים" מיוחדים – המינוח המטאפורי שלה לעצמה ולאחרים בעלי זהות דומה. כפי שהיא מציינת, "הם אינם משתלבים בלהקת אריות רגילה". מטאפורות מתגברות כמרכיב תמטי חיוני בתוך הסרט, בשל הפער הלשוני היומיומי שמותיר את הדמויות מחפשות מילים.

ההופעות בסרט מבססות תסריט מאופק שמאתגר את ההתניות החברתיות הקיימות סביב מודלים זוגיים מקובלים. במקום להסתמך על דרמטיות יתר, טנקה עושה שימוש בקצב, בדמקה ובמוטיבים ויזואליים בולטים כדי להדגיש את המאמץ הרגשי הנדרש מאלה החיים מחוץ לנורמות המקובלות.

בסופו של דבר, "סילבר אקספרס" בולט כיצירת ביכורים יוצאת דופן ומלאת חמלה, המעשירה את נוף הקולנוע העצמאי העכשווי ומעניקה מקום לקולות שטרם זכו לייצוג מספק.