סרטו של ג'ייסי טרומפיז 'שבת בתים' חוקר את ונצואלה שאחרי מאדורו

במשך תקופה ארוכה, הבמאי ג'ייסי טרומפיז נהג לענות על שאלה פשוטה מצד חברו הברזילאי לגבי מצבה של ונצואלה במשפט קצר: "אני לא יודע מה להגיד לך". טרומפיז עזב את מרקאיבו, עיר הנפט שבה גדל, בשנת 2014 כדי ללמוד קולנוע בבית הספר הבינלאומי לקולנוע וטלוויזיה בקובה, ממש לפני שהמשברים הכלכליים והפוליטיים במדינה החריפו לחלוטין. בהמשך דרכו השלים התמחות באיטליה, יצר סרטים קצרים בקובה ובאינדונזיה, ולבסוף השתקע ברפובליקה הדומיניקנית בשנת 2019, שם הוא חי ופועל כיום.

בשל מגפת הקורונה וקשיים מתמשכים בחידוש דרכונים, טרומפיז נותר מנותק ממולדתו במשך שש שנים בקירוב. עם שובו המיוחל, הוא נחשף למדינה שעברה מטמורפוזה קיצונית, כזו שהתקשה להסביר אפילו לעצמו. משקל השיבה הביתה היה עמוק וקשה. הוא תיאר את המצב כעצוב ומזעזע במיוחד, ומצא את עצמו עורך השוואות בלתי פוסקות בין ונצואלה לקובה, מדינה נוספת הנמצאת במשבר מתמשך. חזרה זו שימשה כזרז, והבהירה לו כי כעת יש בידיו את הכלים וההבנה לספר את סיפור מולדתו דרך האמנות שלו.

הבנה זו סימנה את תחילת העבודה על "שלושה בתים" (Tres casas). הסרט, המעוצב כדוקומנטרי המקבל צורה של מכתב וידאו הממוען לחברו הברזילאי, מתואר על ידי טרומפיז כסוג של "תרפיה". הפרויקט בוחן היבט מורכב ומוזנח של המרחב הציבורי, ומתמקד בוונצואלה שבה קהילות אפרו-אמריקאיות וילידיות מוצאות את עצמן בשולי השוליים. דרך עדשה מקומית זו, הסרט מנתח את השברים החברתיים הרחבים ואת המציאות הקשה של אלה שנדחקים לשוליים במדינה שנמצאת במשבר מתמשך.

הדרך להשלמת הסרט לוותה באתגרים מעשיים ובחששות ביטחוניים מוחשיים. טרומפיז עובד על הפרויקט מזה ארבע שנים, מתוך תחושת דחופה לספר את הסיפורים הללו. בשלבים המוקדמים הוא צילם ישירות ברחובות באמצעות טלפון נייד, אך אמו הביעה חשש כבד לחייו ולבטחונו. מעורבותה בקידום תנועת האופוזיציה חשפה אותה לסיכונים רבים: חברים שלה נכלאו, היא הייתה יעד להאשמות שקריות ולבסוף פוטרה ממשרתה הציבורית.

מעבר לפגיעות הפוליטית, מאפיה מקומית וסחיטה שיטתית היוו איום מתמיד על הביטחון האישי ועל יכולת ההפקה. כתוצאה מכך, טרומפיז נאלץ להימנע מצילומים גלויים ברחובות כדי להגן על עצמו ועל משפחתו. למרות המכשולים המורכבים הללו, הפרויקט זכה להכרה בינלאומית חשובה. הסרט נבחר להציג בפורום העבודות-בהכנה החדש של פסטיבל הסרטים של ונקובר, עובדה המעידה על ההערכה הרבה לקולו הייחודי של טרומפיז ולחשיבותם של הסיפורים המגיעים מיוצרים עצמאיים בוונצואלה.